כתבו את המייל שלכם פה

כתבו את המייל שלכם פה ותקבלו התראה למייל בכל פעם שנעדכן את הבלוג! איזה קטלני אה?

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

שפה זרה

יפן היא מקום מוזר.. אני הולך להדגים את המוזרות באמצעות הכלי שמשמש בעלי עסקים, רשויות ואנשים פרטיים להעביר מסרים לעוברי אורח אקראיים שחולפים על פני האתרים המיוחדים שממלאים את הארץ. הכוונה היא לשלטים. להלן כמה דוגמאות לשלטים שהם בהחלט קצת מוזרים. אבל אם מקדישים קצת תשומת לב לעומק של העניין, מגלים את רזי החברה היפנית.

שלט טיפוסי בכניסה למוזיאון או מיצג היסטורי
בגלריה של מוזיאון ההיסטוריה של אדו (EDO - טוקיו העתיקה). כמו שאתם רואים היה צורך להסביר למה לא כדאי לצרוך באזור את המזון והמשקאות.


ברציפים של תחנות רכבת אסור להשתמש במקל-סלפי. נראה אם תבינו למה.
חנות שמוכרת ציוד ייעודי למשחק POKEMON GO. שימו לב שבמשבצת השלישית ממליצים לרכוש קוטל יתושים על מנת להגן על הגוף המהלך הבילוי הממושך מחוץ לכתלי המשרדים והבתים.

על POKEMON GO יכולתי לכתוב פוסט שלם. אבל חסכתי לכם. שלטים כאלה הופיעו לא מעט ברחבי אתרים תיירותיים, פארקים, מרכזי קניות, תחנות רכבת ולמעשה כמעט בכל מקום ציבורי.

כשאתה גדל במדינה אחרת, אתה צובר המון זיכרונות ילדות שאין להם שותפים. או לחילופין יש להם מעט שותפים. וכשיש לך זיכרון, כלומר חוויה המשלבת סאונד, ויזואל, טעם, ריח וחושים נוספים אבל אין עוד מישהו ששומר על אותו זיכרון... אתה לפעמים מוצא את עצמך חושב... אולי זה הכל חלום? אולי לא באמת גדלתי ביפן? אולי אני לא באמת יודע יפנית. כי כשיש שותפים כמו משפחה, אין הבטחה שהם יהיו איתך בפעם הבאה שתנסה להתענג על נוסטלגיה מאותן סצנות סוריאליסטיות.
ואז בבת אחת, הערפל מתפזר. אבל התמונה שמתגלה היא אותה תמונה שהייתה. השפה אותה שפה, הנופים אותם נופים, הרכבת אותה רכבת.. אפילו אני אותו עצמי. התפאורה נשארה. לסגל הדמויות נוספה עוד גיבורה. היא עומדת לצידי. חווה איתי את כל הדברים שאני כל כך רגיל לספר בגוף ראשון יחיד. עכשיו הופך להיות גוף ראשון רבים. ראינו, טעמנו, דמיינו וספגנו השראה. השותפה להרפתקה גורמת לא רק למסע להיות מיוחד. היא מבססת באופן מוחשי ויציב יותר גם את היסודות עליהם מושתתים קורות חיי. ואת התחושה, כמו התרגשות מעמידה מול קהל בפעם הראשונה, אני לא בטוח שהצלחתי להעביר במדויק. אבל לפחות איפשרתי לכם לנסות להזדהות. יכול להיות שמיליתי את הפוסט הזה בקלישאות. ויכול להיות שלימים הוא יהפוך לאחד בעצמו. בכל מקרה תודה שקראתם. תודה ליקירתי על המסע המרתק. ניפגש הפוסט הבא. הפעם בבלוג אחר.

תגובה 1:

  1. אמא אחת קוראת פעם ועוד אחת ועוד. אולי תמשיכו לכתוב פה מירושליים?....

    השבמחק