דרך העדשה המלוכסנת

אז איפה היינו... אהה נכון. שיקוקו. אי שוקק חיים וטבע ואנחנו יוצאנו לחקור אותו. זה התחיל בגסט-האוס חמוד שנקרא MOMONGA VILLAGE במרכז האי. בהמלצה החמה של ת' אחי החלטנו לשהות בכפר הקטן מספר לילות.

השכרנו אופניים

ויצאנו לקרוע את הכפר

משם עברנו לקוצ'י. עיר מרכזית בדרום העיר. ידועה במאכלי הים הטריים שלה ורחובות מקורים (יענו... קורת גג) הנותנים חסות לבתי קפה, חנויות אמנים, אמני רחוב, מסעדות מקומיות ועוד דברים טובים.

תאמינו לי. סדום ועמורה

וברומא, התנהג כרומאי

ותאכלי עם מקלות

ועכשיו אנקדוטה.

כשיוצאים מהרכבת ביפן, הגברת המוקלטת בכריזה מודיעה כל פעם באופן מנומס שהגענו לתחנה כך וכך ותודה שנסעתם איתנו. ביפנית כשאומרים תודה באופן מכובד זה נשמע כך: ARIGATO-GOZAIMASHITA. אבל היפנים בולעים את ההברות. גם בכריזה. אז לענברי זה נשמע כמו אמא'שך בסוף. זה מצחיק. צורה נוספת של תודה נשמעת כך: ARIGATO-GOZAIMASU. גם כאן בדרך כלל בולעים את התנועה האחרונה. כדי שיהיה לה נוח לזכור אמרתי לה פשוט להגיד ARIGATO-GODAIVA. כמו השוקולד. והאמת שזה עובד די טוב.

אבל זה ממש לא העניין. מיד אחרי שהיא מודיעה לאן הגענו ומודה לנו שבחרנו japan railway (בבקשה. על לא דבר) היא מזכירה באופן מפורש לא לשכוח חפצים וציוד אישי ברכבת. כמו ברכבת ישראל. אבל בינינו.. האדישות לפעמים גורמת לנו להיות... אדישים לדברי החוכמה שבוקעים מהרמקולים המנומסים. אז כשבאנו לעלות על הרכבת הבאה וענבר בנוהל הקבוע עשתה לנו בדיקת רשמ"ץ (רשימת ציוד), היא עברה על התיקים, בקבוקי מים, כריות, מצלמה..... מצלמה? היא אמרה שוב כאילו זה כישוף שיגרום לה להופיע. אבל המצלמה לא הייתה שם. היא לא שמה לב שירדנו והמשיכה לתחנה אחרת... אוי המצלמה הזאת.. אמרתי ליקירתי. ידעתי שהיא אף פעם לא הייתה ממושמעת. "לא יכולה" לצלם כשהכרטיס נשאר במחשב... וכשהסוללה נשארת במטען היא אפילו לא נדלקת.

אבל אנחנו אוהבים אותה ובשביל מוצר חשמלי איכותי וחשוב (גם אם לא ממשומע) עושים הרבה ולא מוותרים. אז נסענו לOKAYAMA. נסיעה של שעה וחצי בכיוון ההפוך.. מה שהוסיף שלוש שעות למסע שלנו היום מ KOCHI לIMABARI.

לידיעתכם.. אימאבארי לא מופיעה בלונלי פלאנט. היא פחות נחשבת אתר תיירות קלאסי ויותר עיר עסקים מנומנמת. בחרנו בה יותר בקטע סמנטי. כלומר שהשם שלה מזכיר את השמות של שנינו כשמחברים אותם. אולי יותר בקטע אטימולוגי. לא משנה. בקיצור לקינוח נראה לכם כמה תמונות חמודות שלנו מהחוף בקוצ'י.

זאת תמונה מצחיקה כי זה סלפי שלי מצלם את ענבר שמצלמת אותי מצלם אותה מצלמת אותי מצלם אותה מצלמת אותי מצלם אותה.....

שבוע טוב. ואחרון ביפן... לבינתיים......... 

עיר השעשועים

חום, לחות, משחקיות פאצ׳ינצקו, מלונות מפוקפקים ללא חלונות המציעים אירוח במחיר לפי שעה. בקיצור אוסקה היא לאס וגאס של יפן (רעיון של יקירתי). האמת היא שיש בה קצת יותר מזה. אוסקה כמו הרבה ערים גדולות אחרות ביפן, שימשה לתקופה קצרה כבירתה של הממלכה. כיום היא מרכז

מסחרי משמעותי אם לא ה׳ האב לעסקים בארץ השמש העולה. כמוקד לנסיעות ליפנים רבים היא פיתחה תרבות פנאי מעניינת מאוד.

רק שלא נגמור כמו מוצ'י בננה בציריך

בסמטאותיה ההמוניות המוארות יש לא מעט משחקיות של פאצ׳ינצקו שזה משחק קצת דומה למכונת הימורים רק עם כדורים כאלה שמקפיצים ואז הם יורדים בסדרה של מבוכים ומכשולים עד שהם מגיעים למגרעת שמציינת את סכום הזכייה. לרוב הם נופלים לתהום הנשייה ואז מתווספים לספר החשבונות של בעלי הרשתות המפעילות את המרכזים. החדרים האלה מלאים בדרך כלל ביפנים מבוגרים (נגיד שלושים פלוס. בלי לפגוע חלילה באף אחד מקוראינו שעומדים בקריטריון), אפופים עשן ורועשים מאוד.

בנוסף יש המון קיוסקים המציעים ״ייעוץ לתיירות לילה״. משולטים בכיתוב צבעוני (ללא תמונות שמעידות על סוג האתרים המומלצים) וממוקמים בתוך נישות מוזרות מכוסות בוילון שמאחוריו דלפק ומדרגות להנה והנה... קשה לדמיין אילו עסקאות מפוקפקות מתקיימות במתחמים שכאלה.

כדי לצאת מהמחנק של העיר העמוסה החלטנו לבלות יומיים בטיולי יום מחוץ לעיר באתרי טבע באזור. האתר הראשון נקרא פארק מינו (MINOH PARK). שביל סלול המטפס לצד גדה של נחל מוביל למפל יפה. ענברי דאגה לנצל את מקל הסלפי החדש כדי לתעד באופן מדויק את המאורע.

המפל בסוף המסלול

ואז בירה ותה בחנות ספרים

האתר השני נקרא הר אינונאקי (INUNAKI MOUNTAIN). שזה שם שמאוד התחברתי אליו בשל הרקע המקצועי שלי. הפירוש המילולי הוא "הכלב הנובח". האגדה מספרת שבאוזר המאה השמינית לספירה נכנסו ליער צייד וכלבו. כשהפתיע את הצמד נחש גדול הכלב נבח וכך למעשה הקריב את עצמו כדי להציל את האדון שלו. באתר הוקמו מקדשים כדי להנציח את הכלב האמיץ. מעניין מאוד שאנדרטה עם משמעות דומה מעטרת את בית הקברות לכלבים של יחידת הכלבנים שלנו.

הגשר המיתולוגי בסוף המסלול.

אחד התופעות המדהימות שגילינו היה בארמון של אוסקה. הארמון ששימש את הקיסר בתקופה שאסוקה הייתה בירת יפן (מאה חמישית ככה לספירה).

הארמון מואר בלילה

פה חשדתי

כן כן.. היחידים שמתלהבים כאן מהארמון הם התיירים ההזויים מישראל. המקומיים באים לכאן כי מדובר במוקד עלייה לרגל כדי לשחק פוקימון גו.

בימים היינו בטבע, בלילות יצאנו לקרוע את העיר.

וכך הסתיימו להם שלושה ימים באוסקה. מחר אנחנו בשיקוקו. אי געשי עם טופוגרפיה מחורפנת.

קיוטו של זהב

והפעם:

בליל סערה גשום, גשם טרופי חם אומנם,  אך סוער לא פחות, לא חס ומרטיב עד תום, ועוד אחרי נסיעת רכבת לילה שהתעכבה ונמרחה כמו מסטיק והפכה לכמעט שעתיים וחצי מייגעות שבהן לא הספקנו לקנות אוכל, וכך, עצבניים מרעב (כבר ידוע לנו מהיום הראשון שרעב זה הגורם מספר אחת לחוסר הרמוניה בתקשורת בנינו), הגענו לקיוטו.

בכניסה לשוק

ובתוך השוק

קיוטו היא העיר בירה הקודמת העתיקה של יפן. מלאה מקדשים והררית. ה"ירושלים" של היפנים כמו שאמרי מגדיר. ובספר הטיולים ("לונלי פלאנט") כתוב: לכאן באים גם היפנים כדי ללמוד על התרבות של עצמם. במושגים ישראלים, טוקיו וקיוטו הם כמו ת"א וירושלים. האחת חדשה, בירת המסחר והקדמה ואילו השנייה היא בירת ההיסטוריה.

למרות קבלת הפנים המאוד לא חמה של קיוטו, התעוררנו למחרת, מאוחר יחסית יש לציין, (דבר שקורה כבר יומיים ברצף!). אני רואה את ההשכמה המאוחרת כאידאלית כמובן, הדרך הנכונה לחיות, בעוד שהמ"פ במיל' רואה זאת כשחיטות מוגזמת ובזבוז של הזמן, והוא מזמן היה מוכן כבר לצאת לרוץ את כל העיר או להוציא לטיול בוקר את הכלב הדמיוני שלנו.

התחלנו את היום במסעדה ביתית מקומית על הרחוב הראשי קרוב לדירה. האנשים פה נחמדים. מאוד רוצים לעזור. הרצון של היפנים לעזור ולהיות אדיבים מרגיש לי מאוד אמיתי. כולם מחמיאים לאמרי על היפנית הנהדרת של הבחור הלבן והזר הזה עם העיניים הבהירות, ואתמול משום מקום גם כל יושבי המסעדה (איזה 3.. מקום אינטימי) החמיאו לו על השליטה המרשימה באכילת מקלות. בעיקר כנראה לעומתי שעדיין מבקשת מזלג או כפית בכל מקום ומקבלת לפעמים סכו"ם ילדים, כי רק הם עוד אוכלים פה עם סכו"ם.

נחשו מי אוכלת עם מזלג?

ובכלל כל הטיול הזה הוא טפיחה גדולה על השכם (או האגו) של הבחור, על היפנית, על ההתמצאות, המבטא, מה שנהדר כמובן, כי הוא די צנוע ולא יזיק לו לשמוע קצת מילים טובות. אה, גם על החברה היפה שלו החמיאו לו אתמול. "אתה בחור בר מזל" הוסיפו. מה שאני מניחה שאמור להחמיא גם לי דרך המחמאה שהוא קיבל.

המשכנו למה שנקרא פה בקיוטו בפי הספר: temple hopping. קופצים בין מקדשים. התחלנו מאחד שעולים המון מדרגות להגיע אליו, והמשכנו לשני שהרשים אותי מאד. כל כך הרשים שלא הפסקתי לצלם. כל דבר. כל זווית אני מהנדסת ומסדרת ודואגת שאף אדם לא פוטוגני ייכנס בטעות לתמונה, אלא אם כן אלו בחורות שלובשות קימונו ואז הם דווקא משתלבות לי יופי. מעולה, יצא אותנטי, מאשרת לעצמי בשמחה עוד תמונה מוצלחת. למרות שהתמונה מייצגת כמה נשים בודדות בקימונו אותם תפסתי לרגע אחד בזמן מתוך ים של תיירים מערביים ויפנים בבגדים מערביים סטנדרטים.

אני ממשיכה לצלם, גוררת את המתוק להמון סלפיים להם הוא מגיב בפרצוף מאד לא מרוצה של "נווו ענברי לא שוב עכשיו.." זה כמובן לא עוזר לו לפחות חלק מהזמן וכך אני ממשיכה לצלם בהתלהבות עד שבאמצע הביקור נגמרה לי שהסוללה של המצלמה. וגם של הנייד. וגם של הנייד של אמרי.

סלפי באגם של הארמון

סלפי בנהר

סלפי בארמון

זה מצחיק. בהתחלה קיוטו נראתה סתם עיר יפנית. מודרנית, סטנדרטית.

הרחוב הראשי עליו התהלכנו מזכיר לי את el-camino, אל קאמינו, סתם רחוב מסחרי משעמם, סטנדרטי ואין סופי שמחבר בין מספר פרברים אמריקאיים מנומנים של מפרץ העמק. אבל ברגע שנכנסים שורת בניינים אחת בלבד מאחורי הרחוב המסחרי המשעמם, עולם של מקדשים מתוחזקים להפליא במיטב הניקיון והשיחזור, מדרגות שנושאות אותנו אל-על לגובה אדיר עם נוף של הרים ואופק של עיר, ורחובות קסומים מלאים חנויות יפיפיות עם ממתקים יפנים, מאפים, צעצועים, חנויות תה ועוד. אזור החנויות הקסומות במורדות המקדש כבר מזכיר לי את כרמל, עיירת בוטיק על הים בקליפורניה. כלומר שמאוד יפה שם ברחבות הללו. ואני מתלהבת מכל חנות. ושואלת את אמרי בפליאה איך יפן כל כל עשירה, הרי מדינה שמתחזקת רחובות כל כך נקיים ומקדשים כל כך משוחזרים וחנויות שנצבעו לאחרונה וודאי יושבת בנחת על כלכלה משגשגת לא כך? הוא הסביר לי שיש להם תעשיות פורחות, אבל מחסור בילדים וילודה צעירה שעליו הם מנסים לפצות בתיירים. ואכן לרוב יש פה הנחת מס לתיירים בהצגת דרכון.

בחורות עם קימונו. כמו שאתם רואים, לכולן יש.

ממשיכה להתלהב מהרחובות. אני מזהה ברחוב קבוצה של אסיאתיים שמדברים חזק. הוגים מילים בצורה גסה יותר לאוזן. מרושלים יותר בהופעתם. שאלתי את אמרי אם הם מדברים שפה אחרת והוא אישר שהם סינים ושאל איך ידעתי. אמרתי לו ששמעתי שפה עם צלילים שונים והאנשים חריגים פה בנוף. ואז שאלתי איך היפנים מדברים עם סינים? הרי לא אלו ולא אלה חזקים באנגלית. והסביר שסינית היא שפה שלישית מדוברת ביפן ונלמדת באוניברסיטה. מגניב מאד חשבתי.

למחרת ביקרנו במוזיאון המאנגה, קומיקס יפני. חלק תרבותי ענק פה. לא הכל היה מלהיב. בהתחלה רציתי ללכת וחשבתי שאני אהיה הבחורה היחידה מוקפת חנונים. אבל משהו הקסים אותי והיה שווה את הביקור. הייתה "שעת סיפור", או ביפנית KA-MI-SHI-BAI  לילדים בגיל הגן. במקום ספר הסיפור מתואר באמצעות סדרת קלפים בגודל תמונה כשעל הקלף האחרון (הגב של התמונה האחרונה שהוצגה) בכל פעם מופיע ה"עמוד" הרלוונטי אותו מקריא המספר. בגן היפני, כמו של האני שלי, המספר היא הגננת.

והפעם המספר התלהב ממש כמו שחקן, כמו הצגה של אדם אחד, והילדים משתהים, צועקים ממש כשמפחיד, מתגלגלים מצחוק כשמצחיק, עד שהגענו לחדר לא הבנו מאיפה הצרחות ומאיפה הצחוק שממלא את המסדרון.

גאוני חשבתי. כל כך אהבתי את זה. אין גבול לסיפורים הנהדרים שאפשר ללמד ילדים קטנים ככה.

והמתוק? הוא הכי התלהב כי היו עושים לו את זה בגן היפני בו גדל, את התאטרון סיפור יחיד. ואף סיפר איך פעם ביפן אמא צילמה תמונות מחמישה בלונים והעבירה להם תיאטרון סיפור יפני בבית, לילדים הישראלים הקטנים שגדלים להם ביפן הרחוקה. נהדר וגאוני חשבתי. פשוט גאוני.

עוד מקדש

ובפעם הבאה תשמעו מאיתנו מהעיר השלישית בסדרה. אוסקה. שהיא כמו חיפה. לא מוערכת וללא סיבה.

כפר פסטורלי בין האלפים היפנים

מפרגנים לכם בעוד שיר של האחים סטון:

אתמול ביקרנו באתרים של קנזאווה. עיר מיוחדת בשל התפאורה המסורתית שלה המשולבת בתשתיות מודרניות שצמחו בזכות ולכבוד התיירות המקומית והעולמית שהתחילה לפקוד את האזור במאסות מאז השלמת הקו של הרכבת המהירה שנה שעברה.

אזור המלונות משגשג והאזור מוצף מסעדות ומשרדים של סוכנויות נסיעות ותיירות. התחנה המרכזית של העיר גם עברה שיפוץ מכובד וכעת מאכלסת מגוון של חנויות, מסעדות ומתחם דמוי-שוק המציע למכירה מגוון מזכרות, ממתקים מאכלים מקומיים, משקאות, תה ועוד.

התחנה המרכזית החדשה

זה ממש כבד. סתם שתדעו.

אך במרחק צעד וחצי מהמרכז התיירותי שוכנת עיר מנמנמת ואנשים רגילים המנהלים את חייהם השגרתיים. כשעוברים את השכונות מגיעים לעיר העתיקה". טוב אולי לא עתיקה... יותר... ישנה...

בתים מתקופת אדו ומייג'י נשמרו מההפצצות של המלחמה ורובם כעת משמשים מגורים. חלקים הוסבו למוזיאונים שונים המציגים את אורך החיים שאיפיין את בירת המסחר של החוף המערבי של מחוז קנסאי בשעה שבאירופה התחולל לו הרנסנס.

עוד טירה

מיצג של כדורים צבעוניים סרוגים. מתנות מסורתיות שאמהות היו מכינות לבנותיהן לכבוד החתונה.

למחרת (דהיינו היום) קמנו מוקדם ויצאנו לדרך לSHIRAKAWA-GO. אוטובוס של כשעה ועשרים למורדות האלפים היפנים (כן יש כזה דבר) הוריד אותנו בכפר ירוק שהאנשים בו גרים בבקתות עץ עם גגות משופעים מקש. העיניים של ענברי נפערו לרווחה והתחילו לנצנץ. בדיוק כמו שאני אוהב. כי אין כמו לבלות כמעט שבוע בעיר זרה, לסבול מג'טלג שמוביל לנדודי שינה, להיות בחברת אנשים שלא מדברים את השפות שהכי נוח לנו לדבר ואז להגיע לכפר פסטורלי.

בתים בסגנון.

תצפית על הכפר

הסתובבנו קצת בכפר, עלינו לתצפית מרשימה, נכנסנו לכמה בקתות לדוגמה שהפכו למוזיאון המשמר את התרבות של התושבים שגרו במחוז בעת העתיקה וקינחנו את היום בביקור בONSEN. כלומר... אמבטיה ציבורית. משהו מאוד פופולרי ביפן. יקירתי כל הזמן נורא דאגה מהחוויה. אך אחרי שנכנסה (יש לומר, לצד של הבנות) נראה לי שהיא די מצאה את עצמה בין הבריכות החמימות של בית המרחץ היפני.

בסוף היום יושבים עם מוצ'י (כדורי אורז מתוקים במרקם ג'לי) על שפת הנחל.

גשר מעל הנחל. ממש כמו בירדן

אחרי קפיצה קצרה למשרדי האוטובוס בקנזאווה כדי לאסוף את הטאבלט ששכחתי על האוטובוס (כי טיול ביפן לא שלם בלי לאבד ולמצוא איזה מוצר דיגיטלי) עלינו על רכבת מהירה לKYOTO.

כעת הולכים לישון. מחר מתחדשת ההרפתקה. (תכלס זה היה אתמול).

מצטערים על האיחור ביום. היינו קצת עסוקים.. בלטייל.

הנעליים של ברוך

קיבלנו הצעה לשים מוסיקה לאווירה. מוזמנים להאזין לאחד משירי הנושא של הטיול:

האמת, כל הכבוד לו להאני. בימים האחרונים הוא היה מתחשב להפליא בכל הקשור למליוני עצירות השירותים, (כבר התגבר מזמן על שלב ה-״זה לא הגיוני בעליל שצריך שוב״ ועבר לחפש שירותים בעצמו בסבלנות רבה). לכל ה״קר לי״ למיניהם כבר מגיב בקוליות של ״נעבור מקום או שיש לך קרדיגן (ג'קט)? כן, בהחלט הבחור כבר מתאים את עצמו בסבלנות ואהבה לקצב השונה של הטיול הזה עם הבת זוג, כבר לא הוא לבד בעולם ברחבי יפן והפיליפינים כמו שזכר מהטיול שלו, אדון לעצמו. לפתע יש עולם שלם נוסף לצידו, והעולם הזה צריך יותר עצירות מים, מנוחה ושירותים. וקר לו במזגן, לעולם השלם הזה.

והשיא הרי מסתכם הסיפור הנעליים.. כן , מעשה בסיפור הנעליים שמעסיק אותנו כבר מאז שנחתנו פה ביפן וכמו ענן מעל הטיול שלנו עד עכשיו העפיל על חווית ההליכה. העניין הוא כזה, ואל תשפטו, אבל אני לא ארזתי נעלי ספורט לטיול ביפן. הנחתי שהשורש ונעלי הטיולים יספיקו, והיה עליי לחץ רב לארוז מעט ולחסוך מקום. האני, צריך "to travel light" הוא אומר, אח״כ אנחנו סוחבים הכל. עם כל מילה נוספת כזאת אני בחרדה, והגבות מטפסות בפליאה מעל המצח. הרי אני לא בדיוק ידועה בתור "אורזת קלילה", אני בד״כ פשוט מעבירה את כל הארון שלי לתוך המזוודה ושלום על ישראל (שיהיה מבחר, לא?).

מסתבר שהשורש בהחלט לא מספיק נוחות לי לכמויות ההליכה שטוקיו מספקת, וחם מדי לנעלי טיולים מאסיביות. (את אמא דרך אגב, כל זה בכלל לא מפתיע, ולאחר שהסתרתי ממנה בבושה את התקרית במשך שלושה ימים היא כמובן לא התאפקה להעיר על ההיגיון שלי). כך שביום השלישי אחרי יומיים שבהם אני גוררת את רגליי עם נעליים לא נוחות וכאבי רגלים עזים ביותר (הם בכלל עוד שם הרגליים?) הבנתי שאין ברירה, ולמרות מספר נעלי הספורט הרב והמכובד בארון שבבית, אני צריכה לבלוע את הכבוד ולקנות זוג נעליים חדש.

וכך חזרנו להר הג'וקים

תחילה, נבהלתי מאד מהמחירים לנעלי ספורט כי בכל מחיר של יין ( כסף יפני) יש יותר מדי אפסים שמלחיצים אותי. וכך מצאתי את עצמי קונה נעלי ספורט בשווי של 20 דולר (80 שקלים שלמים) מחנות זולה, ואף הוספתי דולר שלם על סוליה חדשה, והייתי המאושרת באדם שיצאתי בזול (תרתי משמע) מהברוך אליו הכנסתי את עצמי.

אילו רק זה היה מסתיים שם. אתם מבינים, גם פה לאף אדם רציונלי לא היה ספק, אבל לשני סטודנטים צעירים החוסכים כל פרוטה זה לא חלף בראש עד ליום למחרת, שאולי ורק אולי, לא חכם לחסוך על נעליי הליכה. בטיול. ושזה בסוף יעלה לי יותר.

כי נעליים קונים מהר... כמו בחינוך. זול עולה ביוקר.

וכך למחרת, מגיעה הערב, אני שוב גוררת רגליים, האני שלי מיואש, אני עצבנית ומיואשת, ואם להוסיף דובדבן על שרשרת ביש המזל הזאת, אנחנו בדרכנו לפסטיבל אורות על נהר טוקיו, שהלכנו המון כדי להגיע אליו (המון), רק כדי להגיע ולגלות שזה רק אנחנו, הנהר, והספסל. וגם ככה נשכח הכרטיס של המצלמה בחדר, ונגמרה הסוללה בפלאפון. ואני כבר חלמתי על פסטיבל אורות, על העששיות בד עם הנר מקשטות את המים לאורך הנהר על רקע העיר המשקיפה מנגד... (אפשר לחזור לחדר ולחתוך מוקדם אם את עייפה. מה פתאום! אני משיבה. אני באתי ליפן בתכלס, בשביל לראות הפסטיבל אור! לא מפספסת).

ישבנו על הנהר. הנוף עדיין נהדר. ריח המים טרי. עדיין יושבים שם הוא ואני. רגליים כואבות אבל ביחד בטוקיו. מגניבים עוד סלפי לפני שהנייד מת סופית. ואז חולף על פנינו איש ומחייך, אומר שאנחנו זוג יפה, ״בסטו קאפולו״, אומר לנו, שזה יפנית מסתבר לbest couple. מבסוטה שהבנתי.

בסטו קאפולו

קצת מעודדים, אנחנו מתחילים להתהלך חזור לכיוון הרכבת את מה שנראה לי כמו הליכה אין סופית כי הרגליים בקושי סוחבות אותי על סוליית הדולר האיכותית שלי (מהכל בדולר, ״DAISO JAPAN״), ואז, כאילו כמו בסרט, המזל משתנה. המתוק כנראה מרגיש את התסכול באוויר, מחזיק את היד ואומר לי כל הכבוד, אמיצה וסופר האני, וכל מיני מילות עידוד נחמדות שמשפרות בהחלט את הרגשתי כי הייתי שקועה בתסכול שאני בטח הורסת לו את הערב, ופתאום במצב רוח משועשע והומוריסטי אנחנו רואים מעבר חצייה לכיוון גשר. נלך לפחות ליד הנהר? מציעה, אנחנו מתקדמים ומגלים אחרי כמה רגעים את הפסטיבל! תופסים תצפית נהדרת וזוכים לראות את העששיות עולות למים אחת אחרי השנייה בזרם מים שדוחף אותם לנהר.

מצלמים קצת תמונות די איומות מהנייד שלי (היי! יש את שלי...) ומייד אח"כ מוצאים מקום נהדר לארוחת ערב חמה ונהדרת, וגם זולה!

עששיות נייר מושטות למים

כמו ב"פלונטר" (TANGLED) של דיסני

ארוחת נודלס טובה

חוזרים עייפים ומרוצים. כנראה שברגע שבו גילינו מספיק הבנה אחד כלפי השנייה, הכל התהפך. וגם מסר נהדר בסימן תשעה באב, שהרי כל כולו צועק לאהבת חינם וחיבור לבבות.

למחרת בבוקר קניתי נעליים חדשות. עם סוליית ג׳לי נהדרת שמרגישה כאילו אני הולכת על עננים. המוכר היפני המליץ בסבלנות וכנות שהדהימה אותי לאורך כל ההתלבטויות.

הנעליים של ענבר. עם ג'לי.

והיום לקחנו רכבת מהירה ומרשימה הרחק מחוץ לטוקיו, כדי לנשום קצת אוויר מחוץ להמולה, לעיר קאנאזווה.

רכבת יפנית מהירה SHINKANSEN

יווו אנחנו נורא מהירים.

זכרונות (ענברי) 12/8/2016

המתוק מעיר אותי בבוקר כי הוא רעב. אותי כמובן אי אפשר להעיר בבוקר. משימה לא פשוטה לקח על עצמו. אחרי שמשכתי עוד חצי שעה שלמה שבה הוא מצהיר שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ומשתגע, יצאנו. התחלנו את ביקורנו באתר הראשון, שכונת אזאבו-ג׳ובאן (AZABU-JUBAN), הלא היא ביתו של האני.

שם התגוררה משפחת פארן במשך 8 שנים תמימות ושם גדל לו אמרי קטן. שכונה מתוקה. מאד מודרנית. למעט הכיתוב ביפנית פה ושם (אבל בהחלט לא הרבה) לא הייתי זוכרת שזו יפן ולא קליפורניה. הכל מוכר. גם רשתות אמריקאיות, המפלצות הגלובליות הללו מקשטות את הרחוב בסטארבקס, מקדונלד'ס ובאסקין רובינס. אני מוצאת נחמה מסויימת בכך סטארבקס לא עברו את הסטנדארט הישראלי לבית קפה נורמלי. (לא עניין של מה בכך בהתחשב באמריקניזציה ועוד מונחים מפציצים של מדעי החברה שמסכמים שנה א׳ בתואר). המצחיק הוא שלמקומות האלה הוא הכי התרגש ללכת. ואני שמחתי שהוא מתרגש. אל תבינו לא נכון, שנינו עדיין רואים בהם רשתות מזון די נחותות ולא מזמינות במיוחד, ומעדיפים בקבוק של תה ירוק מהמכונות שתייה (אמא- יש פה תה ירוק יסמין בבקבוק קר במכונות בכל פינה. מדהים נכון?).

מכונת שתייה יפנית טיפוסית.

אבל הסניף הזה- זה היה זיכרון אישי עבורו. הוא זכר את עצמו כילד בסטארבקס המקומי, איך שיגע את אמא לבוא למקדולנדס עד שהסכימה וכמובן לגלידה של באסקין רובינס - התרגש ממש. גם לחנות משחקי וידיאו וקלפים (יפנים) המקומית הלכנו. ״פה אני ות' היינו באים לקנות עם דמי כיס, כל הזמן באנו לפה לשחק (בלי ההורים)״. ואני מנסה לראות אותם מתרוצצים פה ברחובות, האני קטן ילד בהיר ובלונדיני רץ בים של יפנים. האמת שאני לא צריכה להיות בשכונה שם בשביל זה, מאז שהגענו לפה אני כל הזמן מנסה לדמיין את עידית רוכבת על טוסטוס ברחבות פה, ברכבת, את א' בחנויות בטח מתעצבן שהם רצים ובורחים, את הילדים חוזרים מהגן. להתאים את המקומות לסיפורים. אני שואלת אותו המון שאלות על היומיום שלהם ביפן, שלרובם התשובה היא חיוך משועשע שמשמעותו איך את מצפה שאני אדע את זה, ואני אומרת עזוב, אני אשאל את אמא שלך.

פה! פה גדלתי!

רגע בעצם איפה אנחנו?

 ואז הגענו לבית ספר יסודי שלו. בית הספר הבינלאומי. סגור לחופש הגדול, אבל המנהל (אוסטרלי לפי המבטא) ראה אותנו מסתכלים והזמין אותנו פנימה לסיור!. הלכנו לכיתה של אמרי, והמנהל גם הסביר שהבית ספר נפתח אחרי מלחמת העולם השנייה לילדי תערובת של חיילים אמריקאים ויפניות שהציקו להם בבתי ספר הרגילים. הבית ספר הזכיר לי את האוזנר, הבית ספר היהודי של אח שלי. שומר בכניסה, בניין מגודר גדר עבה, קטן יחסית. זאת בהשוואה לבתי הספר הציבוריים בארה"ב שאני למדתי בהם עם מדשאות ענקיות ובלי שום שער או גדר.

אמרי חוזר לבית הספר

זה היה אתמול. והיום היינו בשכונה מגניבה של חנויות יפניות שנקראת הראג׳וקו, אני קוראת לה הר-הג׳וקים. מה שמצחיק את אמרי כל פעם מחדש. היה יותר מגניב מאיזורים שראינו לפני, כי טוקיו כל כך מודרנית ומערבית שקשה לפעמים להבחין בייחוד היפני במבט ראשון, ושם בהחלט ראינו איזורים של חנויות צבעוניות ומעניינות.

מחר יום אחרון בטוקיו לבינתיים.