ג'ט לג (ענברי)

שלום לכל המשפחה והחברים האהובים והאהובות. הבלוג הזה הוא דרך נהדרת לטעום קצת מהחוויה שלנו ביפן, בין אם אתם פוקדים את אתרי הרשתות החברתיות השונים וזה אחלה תחליף לזמן שלכם בין לייק ללייק, ולעסוקים שביניכם שהיו מאד רוצים אבל אין זמן, אפשרי לקרוא גם בשירותים או כשאתם אמורים לעשות משהו ומחפשים כך דבר אחר לעשות כדי לדחות אותו.

        -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אז פתאום אחרי כל ההכנות וכל הלחץ והמירוץ ההסיטרי להספיק הכל (ובפועל לא להספיק הכל, כי אי אפשר להספיק הכל), פתאום אנחנו ביפן. זה מצחיק. מצד אחד חדש ושונה, מרגיש קצת כמו להיות בתוך סרט או פרסומת. או הדמייה של פרוייקט נדלן ממוחשב. הכל נקי ומתקתק ורובוטי כזה. כולם דומים. לא כי הם  אסיאתיים (לא רק), אלה כי יש מעט מאד זרים ותיירים בנוף, עיר גדולה והומוגנית, כמעט אין לבנים נגיד. אני רגילה שערים גדולות מלאות אנשים שונים מאד עם הרבה שפות שעוברות לך מעל הראש.. ולכל מקום בעיר הזאת (טוקיו) כשאני רואה אנשים הולכים, חוצים את הכבישים והצמתים הגדולים, אני תוהה לאן כולם הולכים. כל כך הרבה אנשים הולכים, לאנשהו... מעניין מה היעד של כל אחד. כלומר, אני יודעת לאן אני הולכת. אני בדרך לדירה להשכרה שלנו ביפן, בחופשה עם אמרי שלי, וסיימתי את תקופת המבחנים הארורה של חודשיים שהתחילה רשמית את חופשת הקיץ שלי באוגוסט. אז כן, אני יודעת למה אני פה. אבל לאן כולכם הולכים פה איתי?? אתם הרי הולכים לאנשהו, אתם כנראה לא סתם תפאורה בסרט שאליו נכנסתי כשנחתתי פה. לי אתם חדשים, אבל אתם בטח סתם מנהלים יום שגרתי באורגניזם העירוני הענק הזה ואני בכלל החדשה פה. חלק מהם בבתי הקפה, חלק בטח בדרך לפגישה או לקניות, כאילו לנצח ככה תתנהל עיר, כל מקום ופינה מאויישת על ידי אנשים בעיסוקיהם השונים.

אז בקיצור קצת שונה. אבל מצד שני, מאד מוכר ודומה לי. לא חדש מדי כי ערים ענקיות לא חדשות לי. תחושת הזרות המוכרת כל כך מקרוב וכמעט בייתית. המעבר לאנגלית (אני לאנגלית לפחות. אמרי ליפנית רהוטה רוב הזמן. וגם אם היא לא רהוטה, זה לא שיש לי דרך לדעת. לי זה פשוט מגניב שחבר שלי מדבר יפנית). הטיסה הארוכה של 24 שעות שמביאה אותי ליעד רחוק. אני ישר עוברת לדבר על אנשים בעברית, אומרת כל מחשבה שיש לי בקול רם כי מי כבר יבין אותי בשפה הסודית והעתיקה שלי שמישהו החייה אחרי איזה 2000 שנה שהיא מקשטת בעיקר את הספרים. אמרי נבהל כמובן שאני מדברת על אנשים ליידם. אומר שזה טוב ויפה עד שיבינו אותי. אין סיכוי אני אומרת לו. לא בנתיים לפחות, ועד שכן אז זה סיכון כל כך כיף שזה שווה את זה. בכל זאת, כמה יפנים כבר מדברים עברית?

גם השדות תעופה. כמו בית.  כל כך מוכרים לי, שגרתיים בנוף, ובכלל אני אומרת לאמרי, אתה יודע, אני ידעתי להתמצא בשדות תעופה לפני שידעתי להסתדר בתחנות רכבת. (האמריקאים לא כל כך בקטע של רכבות. יותר פקקים על הכביש הראשי).

אז נחתנו אחרי טיסה מתישה וטלטלנו מזוודות בחום ברחבי העיר עד שהגענו לחדר קטן, חמוד, מסודר וקומפקטי. מאד רעבים ומאד בג׳ט לג. המסעדות סגורות בין שעות הארוחות (כמו בארץ, אני אומרת לו. שזה מצחיק, כי ישראלים הרי לא כל כך בקטע של להגביל את שעות האכילה שלהם) אז קנינו אוכל בסופר כזה של 24/7. או שזה היה 7/11. יש פה הרבה כאלה. החנויות כאילו אמריקאיות בהשפעה, אבל כל המוצרים מקומיים. (לא חושבת שב-7/11 אמריקאי או ב- yellow בארץ יש מחשבון בחנות נוחות כמוצר יסוד הכרחי).

בתור לאוטובוס נגיד, בדרך לטוקיו, יש ממש סדרן שמעמיד אותנו ומסדר אותנו ואת המזוודות שלנו במסדר כזה עם רווח והכל. אנחנו והמזוודות בשורה נפרדת. בשלשות. גם, כמו בארץ אני אומרת לו (ומדמיינת חיילים נדחסים בנחישות מתוך בועת אנשים בלתי מוגדרת של ירוק, וכומתות מתעופפות באוויר).

אז הנה אנחנו עכשיו. 4 בבוקר. ג׳ט לג. אמרי כבר נרדם קצת לפניי.

ומחר היום הראשון הרשמי בטוקיו.

פארק ARISUGAWA. לא להתבייש אם אתם לא מצליחים להגות את זה.

נוף ממגדל הממשלה של טוקיו. שווה!