ליבי במזרח ואנכי במזרח הרחוק: הנעליים של ברוך

קיבלנו הצעה לשים מוסיקה לאווירה. מוזמנים להאזין לאחד משירי הנושא של הטיול:

האמת, כל הכבוד לו להאני. בימים האחרונים הוא היה מתחשב להפליא בכל הקשור למליוני עצירות השירותים, (כבר התגבר מזמן על שלב ה-״זה לא הגיוני בעליל שצריך שוב״ ועבר לחפש שירותים בעצמו בסבלנות רבה). לכל ה״קר לי״ למיניהם כבר מגיב בקוליות של ״נעבור מקום או שיש לך קרדיגן (ג'קט)? כן, בהחלט הבחור כבר מתאים את עצמו בסבלנות ואהבה לקצב השונה של הטיול הזה עם הבת זוג, כבר לא הוא לבד בעולם ברחבי יפן והפיליפינים כמו שזכר מהטיול שלו, אדון לעצמו. לפתע יש עולם שלם נוסף לצידו, והעולם הזה צריך יותר עצירות מים, מנוחה ושירותים. וקר לו במזגן, לעולם השלם הזה.

והשיא הרי מסתכם הסיפור הנעליים.. כן , מעשה בסיפור הנעליים שמעסיק אותנו כבר מאז שנחתנו פה ביפן וכמו ענן מעל הטיול שלנו עד עכשיו העפיל על חווית ההליכה. העניין הוא כזה, ואל תשפטו, אבל אני לא ארזתי נעלי ספורט לטיול ביפן. הנחתי שהשורש ונעלי הטיולים יספיקו, והיה עליי לחץ רב לארוז מעט ולחסוך מקום. האני, צריך "to travel light" הוא אומר, אח״כ אנחנו סוחבים הכל. עם כל מילה נוספת כזאת אני בחרדה, והגבות מטפסות בפליאה מעל המצח. הרי אני לא בדיוק ידועה בתור "אורזת קלילה", אני בד״כ פשוט מעבירה את כל הארון שלי לתוך המזוודה ושלום על ישראל (שיהיה מבחר, לא?).

מסתבר שהשורש בהחלט לא מספיק נוחות לי לכמויות ההליכה שטוקיו מספקת, וחם מדי לנעלי טיולים מאסיביות. (את אמא דרך אגב, כל זה בכלל לא מפתיע, ולאחר שהסתרתי ממנה בבושה את התקרית במשך שלושה ימים היא כמובן לא התאפקה להעיר על ההיגיון שלי). כך שביום השלישי אחרי יומיים שבהם אני גוררת את רגליי עם נעליים לא נוחות וכאבי רגלים עזים ביותר (הם בכלל עוד שם הרגליים?) הבנתי שאין ברירה, ולמרות מספר נעלי הספורט הרב והמכובד בארון שבבית, אני צריכה לבלוע את הכבוד ולקנות זוג נעליים חדש.

וכך חזרנו להר הג'וקים

תחילה, נבהלתי מאד מהמחירים לנעלי ספורט כי בכל מחיר של יין ( כסף יפני) יש יותר מדי אפסים שמלחיצים אותי. וכך מצאתי את עצמי קונה נעלי ספורט בשווי של 20 דולר (80 שקלים שלמים) מחנות זולה, ואף הוספתי דולר שלם על סוליה חדשה, והייתי המאושרת באדם שיצאתי בזול (תרתי משמע) מהברוך אליו הכנסתי את עצמי.

אילו רק זה היה מסתיים שם. אתם מבינים, גם פה לאף אדם רציונלי לא היה ספק, אבל לשני סטודנטים צעירים החוסכים כל פרוטה זה לא חלף בראש עד ליום למחרת, שאולי ורק אולי, לא חכם לחסוך על נעליי הליכה. בטיול. ושזה בסוף יעלה לי יותר.

כי נעליים קונים מהר... כמו בחינוך. זול עולה ביוקר.

וכך למחרת, מגיעה הערב, אני שוב גוררת רגליים, האני שלי מיואש, אני עצבנית ומיואשת, ואם להוסיף דובדבן על שרשרת ביש המזל הזאת, אנחנו בדרכנו לפסטיבל אורות על נהר טוקיו, שהלכנו המון כדי להגיע אליו (המון), רק כדי להגיע ולגלות שזה רק אנחנו, הנהר, והספסל. וגם ככה נשכח הכרטיס של המצלמה בחדר, ונגמרה הסוללה בפלאפון. ואני כבר חלמתי על פסטיבל אורות, על העששיות בד עם הנר מקשטות את המים לאורך הנהר על רקע העיר המשקיפה מנגד... (אפשר לחזור לחדר ולחתוך מוקדם אם את עייפה. מה פתאום! אני משיבה. אני באתי ליפן בתכלס, בשביל לראות הפסטיבל אור! לא מפספסת).

ישבנו על הנהר. הנוף עדיין נהדר. ריח המים טרי. עדיין יושבים שם הוא ואני. רגליים כואבות אבל ביחד בטוקיו. מגניבים עוד סלפי לפני שהנייד מת סופית. ואז חולף על פנינו איש ומחייך, אומר שאנחנו זוג יפה, ״בסטו קאפולו״, אומר לנו, שזה יפנית מסתבר לbest couple. מבסוטה שהבנתי.

בסטו קאפולו

קצת מעודדים, אנחנו מתחילים להתהלך חזור לכיוון הרכבת את מה שנראה לי כמו הליכה אין סופית כי הרגליים בקושי סוחבות אותי על סוליית הדולר האיכותית שלי (מהכל בדולר, ״DAISO JAPAN״), ואז, כאילו כמו בסרט, המזל משתנה. המתוק כנראה מרגיש את התסכול באוויר, מחזיק את היד ואומר לי כל הכבוד, אמיצה וסופר האני, וכל מיני מילות עידוד נחמדות שמשפרות בהחלט את הרגשתי כי הייתי שקועה בתסכול שאני בטח הורסת לו את הערב, ופתאום במצב רוח משועשע והומוריסטי אנחנו רואים מעבר חצייה לכיוון גשר. נלך לפחות ליד הנהר? מציעה, אנחנו מתקדמים ומגלים אחרי כמה רגעים את הפסטיבל! תופסים תצפית נהדרת וזוכים לראות את העששיות עולות למים אחת אחרי השנייה בזרם מים שדוחף אותם לנהר.

מצלמים קצת תמונות די איומות מהנייד שלי (היי! יש את שלי...) ומייד אח"כ מוצאים מקום נהדר לארוחת ערב חמה ונהדרת, וגם זולה!

עששיות נייר מושטות למים

כמו ב"פלונטר" (TANGLED) של דיסני

ארוחת נודלס טובה

חוזרים עייפים ומרוצים. כנראה שברגע שבו גילינו מספיק הבנה אחד כלפי השנייה, הכל התהפך. וגם מסר נהדר בסימן תשעה באב, שהרי כל כולו צועק לאהבת חינם וחיבור לבבות.

למחרת בבוקר קניתי נעליים חדשות. עם סוליית ג׳לי נהדרת שמרגישה כאילו אני הולכת על עננים. המוכר היפני המליץ בסבלנות וכנות שהדהימה אותי לאורך כל ההתלבטויות.